מפקחת בעולם של גברים
מאת ליאת פילו, מנהלת ומפקחת פרויקטים, פילו ניהול פרויקטים
עולם הבנייה הוא, ברובו המוחלט, עולם של גברים. האינסטלטור, החשמלאי, הגבסן, הרצף, הטפסן, הקבלן, וכמעט כל מי שעומד באתר ביום עבודה רגיל. וחלק מהעבודה שלי, זה שאיש לא טורח לכתוב בתיאור התפקיד, הוא להיכנס לאתר מלא גברים שמקבלים ממני הוראות, ולגרום לזה לעבוד. לא פעם אחת. כל יום מחדש.
לא אתיימר להגיד שזה תמיד היה פשוט. אבל אני יכולה להגיד, בלי היסוס, שלא הייתי מחליפה את זה בשום דבר.
הרבע שעה הראשונה
יש רגע שאני מכירה בעל פה. במפגש ראשון באתר, כשאני נכנסת, יש לעיתים הרמת גבה. מבט קצר שבוחן מי האישה הזו, ומה היא בכלל מבינה בבטון, בברזל ובלוחות זמנים. כמעט אף פעם זה לא נאמר בקול. זה פשוט עומד באוויר.
ואז עוברת רבע שעה.
אחרי רבע שעה השאלות נפסקות. לא כי הרמתי את הקול, ולא כי הוכחתי משהו. אלא כי דיברנו לגופו של עניין, על הפרט, על הפתרון, על מה שיחזיק ומה שיתפורר, ובאותו רגע פשוט ברור לכולם שאני יודעת את העבודה שלי לא פחות, ולרוב יותר, מכל מי שעומד מולי. מאותו רגע כבר לא מדברים על מי אני. מדברים על איך בונים. וזה כל מה שרציתי מלכתחילה.
הדרך הארוכה אל הרבע שעה הזו
הרבע שעה הזו לא נפלה מהשמיים. מאחוריה רבע מאה בענף, שבה הדרך להוכיח יכולת הייתה ארוכה הרבה יותר משהייתה צריכה להיות. במשך שנים, כדי פשוט להתקבל, לא הספיק להיות טובה. היה צריך להיות הכי טובה בחדר. טובה יותר מכל גבר שעמד שם, ובלי הנחות.
זו הייתה מלחמה יומיומית, וברובה שקטה. לא הפגנתי אותה, פשוט קמתי בבוקר ועשיתי אותה שוב. אני אומרת את זה בלי טיפת מרירות, כי אלה גם השנים שחישלו אותי למי שאני היום. אבל אני אומרת את זה בקול, כי כל בחורה צעירה ששוקלת להיכנס לענף הזה צריכה לדעת שתי אמיתות באותה נשימה: שזה היה קשה הרבה מעבר למגיע, ושזה לגמרי, לגמרי שווה את זה.
למה דווקא בפיקוח זה הפך ליתרון
עם השנים גיליתי משהו שאיש לא טרח לומר לי בהתחלה: שאותן תכונות שבגללן הטילו בי ספק הן בדיוק אלה שהפכו אותי למפקחת טובה.
הירידה לפרטים. היכולת להחזיק בו-זמנית את התמונה הגדולה ואת המסמר הקטן בקיר. הסבלנות לראות את מה שעוד לא קרה. ומעל הכול, היכולת לדבר שתי שפות: את שפת האדריכל, לראות את החזון ואת הצד העיצובי, ומיד לתרגם אותו לשפת השטח, לחשמלאי, לגבסן, לרצף. הגשר הזה, בין מי שחולם את הבית לבין מי שמרים אותו מהאדמה, הוא לב העבודה שלי. ואולי לא במקרה דווקא אישה, שלימדו אותה כל חייה לראות את כל מי שנמצא בחדר, עושה אותו טוב.
החוכמה בבניין, בסופו של דבר, אינה מי צודק. היא היכולת לעבוד יחד וללמוד אחד מהשני. גם היום, אחרי שראיתי כמעט הכול, אני נכנסת לכל אתר חדש מתוך סקרנות ושמחה ללמוד עוד דבר. כי בפיקוח, כל פרויקט מביא איתו בעיה שעוד לא פגשת, וזה בדיוק היופי שבו.
נשים יכולות הכול. גם להגיע לירח
אם הענף הזה לימד אותי דבר אחד, זה שהמגבלה כמעט לעולם אינה היכולת. היא רק השאלה מי מוכן לראות אותה.
גולדה מאיר ניהלה מדינה בזמן מלחמה. מארי קירי זכתה בשני פרסי נובל בעולם שלא הכניס נשים למעבדה. רות ביידר גינסבורג שינתה את פני המשפט בסוגיות שוויון, טיעון אחר טיעון. ולנטינה טרשקובה הטיסה חללית כשאיש לא חשב שאישה יכולה, ואיילין קולינס פיקדה על מעבורת חלל. אף אחת מהן לא קיבלה רשות. הן פשוט היו טובות מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהן.
אם אישה יכולה להגיע לחלל, היא בהחלט יכולה לנהל אתר בנייה. ההבדל מעולם לא היה ביכולת. הוא רק בנכונות של הסביבה לראות אותה, וזה, לאט אבל בוודאות, משתנה. אני רואה את זה באתרים שלי, שנה אחר שנה.
מה שנשאר בסוף
אני לא מבקשת מאף אחד לכבד אותי כי אני אישה. אני מבקשת, ומקבלת, כבוד כי אני יודעת את העבודה. הרבע שעה הראשונה כבר מזמן לא מפחידה אותי, כי אני יודעת בדיוק מה קורה בסופה.
ואחרי 25 שנות ניסיון, האמת הפשוטה ביותר שלמדתי היא זו: באתר טוב לא חשוב מי נתן את ההוראה. חשוב שהיא הייתה נכונה. ואל השקט הזה, שבו כולם פשוט בונים יחד דבר יפה, אני לוקחת כל פרויקט שאני מלווה.
Comments